<h1>הלכ' ברכות לריטב"א</h1>
<h2>דף לז.</h2>
פת האפוי שחממו אותה באש כדרך שהרועים אוכלים והוא נאפה שלא על ידי משקה מברך עליו המוציא ושלש ברכות, אף עפ"י שלא קבע סעודתו עליו אלא שאכל ממנו כזית, שלחם גמור הוא לכל דבר והרי הוא חייב בחלה ויוצאין בו בפסח משום מצה אם נעשה (הראוי) [כראוי] למצה. לחם העשוי לכותח בלבד אינו חייב בחלה אע"פ שהיה בו גלגול, לפי שכל שלא נעשה למאכל אדם אינו חייב בחלה אע"פ שהיה בו גלגול, כגון עיסת הכלבים שאין הרועים אוכלים ממנה, וכל שנעשה למאכל אדם אעפ"י שאין שם גלגול קנוקנעות ונאפה באור שלא על ידי משקה חייב בחלה, וכן לענין ברכה אף עפ"י שראוי לאכילה הפסיד ברכתו ודאי כפת דוחן כיון שלא נעשה מתחילה למאכל אדם.
<h2>דף נג.</h2>
פירות ראויין לאכילה שלא נתבשלו כל צרכן מברך עליהם בורא פרי העץ. בוסר אינו ראוי לאכילה ואינו מברך עליו אלא שהכל, וכל שכן על מימיו.
<h2>דף נד.</h2>
ומברך במוצאי שבת בין על אור ששבת בין על אור היוצא מן העצים ומן האבנים, אבל אינו מברך על אור שלא שבת ממלאכת עבודה והוא שנעשה בו מלאכה בשבת באיסור, אבל אם הדליקו לחולה או לחיה שהוא התר ומצוה מברכין עליו במוצאי שבת.
בשמים או מוגמר שאינם עשויים להריח אין מברכין עליהם. מוצאי יום הכפורים חייב לחזר על אור ששבת שהודלק מערב יום הכפורים לברך עליו, ואין מברכין על אור שיצא מהעצים ומהאבנים כמו במוצאי שבת, ואם הוא מוצאי שבת ויום הכפורים צריך ששבת משום יום הכפורים. אין מברכין על נר ועל בשמים שהן מתשמישי או נויי (של) ע"ז, ולא על בשמים של מסיבת גויים מפני שסתם מסיבתן לע"ז, ואעפ"י שאינן אסורין בהנאה מן הסתם, כל שיש בו חשש משום ריח ע"ז אין מברכין עליו ואין עושים בו מצוה, לפיכך נרות של שעוה שהיו של ע"ז אעפ"י שמן הדין מותרים בהנאה, אין עושין בהם שום מצוה שלא ידמה כעין מצוה הבאה בעבירה.
<h2>דף ק:</h2>
מי שהיה אוכל בערב שבת או בערב יום טוב וקדש עליו היום פורס מפה על השלחן ואחר כך מקדש, ואם כבר שתה קודם לכן באותה סעודה אינו אומר בורא פרי הגפן, ואח"כ חוזר לסעודתו ואינו אומר המוציא, וכשגומר מזונו מברך ברכת המזון ואומר קדושת היום כמו שכתבתי בהלכות פסחים.
הרי אמרנו שהיין שלאחר המזון או שלפני המזון כשיש שם קביעות וצירוף אחד מברך לכולם ואע"פ שאין שותין מכוסו כלל אלא מכוס אחר, ואפילו ביין שבתוך המזון היו יוצאין, אלא שאין בית הבליעה פנוי, ואע"פ שזה שותה וזה אוכל ואחר כך נטל חבירו כוס א' ושתה ושח בנתים, שכיון שעשו צירוף ובירך זה להוציאם וטעם הוא מן הכוס הרי הוא כאילו שתו כולם ונפטרו, שכן בברכת קידוש והבדלה אם טעם אחד מהם יצאו כולם, ובקידוש של בית הכנסת היה אדם יוצא מידי קידוש ומידי יין אלא לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה מה שאין כן בהבדלה, לפי שיש שינוי מקום לא יצא מידי יין, ואלמלא כן היה יוצא ואף על פי שהפסיק ושח בנתים.
<h2>דף קא.</h2>
ואסור לטעום כלום אחר שקידש היום עד שיקדש על הפת או על היין על החביב מהן לפניו יותר במקום סעודה, ולפיכך שליח צבור המקדש בבית הכנסת כמנהג אין לו לטעום ממנו כיון שאינו מקום סעודתו, אלא מטעים ממנו לקטן, ואם אין שם קטן טועם ממנו כדי שלא תהא ברכה לבטלה.
<h2>דף קג.</h2>
חייב אדם מדברי סופרים לברך על האור ועל הבשמים במוצאי שבת אם נזדמנו לו, אבל אם לא נזדמנו אינו חייב לחזר אחריהם, אלא אומר הבדלה על הכוס ודיו.
גוי שהדליק מגוי אסור גזירה משום גוי ראשון ועמוד ראשון, אבל נר שהוציאו הגוי מן העצים ומן האבנים מברכין עליו ואין גוזרין בכך. אין מברכין על האור עד שיהא נדלק לאורה, ולא לכבוד, כנרות של בית הכנסת או של מת ואדם חשוב שמדליקין לפניו ביום, ושיהא רואה אותו פרט לנר שעומד בקרן זוית. נר שעומד בעששית חשוב הוא כנראה, שהרי ערוה בעששית יש בה משום ולא יראה בך ערות דבר.
נר של גוי אין מברכין עליו שמא עשה בו מלאכה בשבת, ואע"פ שהגוי מותר במלאכה כיון שנעשה בו מלאכה שלא למצוה אין מברכין בו, ואין זה דומה לנר של חולה, שנעשה למצוה ואם אתה אוסרו מלברך נראה שנעשית המלאכה באיסור שבת.
<h2>דף קג:</h2>
כיון שגמר אדם סעודתו ואין בדעתו לאכול עוד מותר לאכול מן המין שאכל בלא ברכה כמו שאמרנו, שאין נמלך באכילה קודם ברכת המזון שאין קבע לאכילה, ואם נטל ידיו לבהמ"ז אסור לו לאכול ולשתות כלל אפי' בברכה עד שיברך ברכת המזון, ויש אומרים שכל מי שאוכל דבר שאינו מזוהם שכיוצא בו קרב לגבי מזבח שאינו טעון נטילת ידים, מכיון שזימן עצמו לברכה שאמר שיתנו לו כוס לברך ברכת המזון אסור לו לאכול אפילו בברכה עד שיברך ברכת מזון, ושאר בני סעודה שלא נטלו ושלא אמרו הב ונבריך מותרין, ואין צריך לומר שאחר שבירך אדם ברכת המזון אסור לו לאכול ולשתות עד שיברך לפניו, וכן לאחריו חייב לברך אם אכל כזית או אם שתה רביעית, שאין ברכה לאחריו באוכל פחות מכזית ולא במשקה פחות מרביעית, ואפי' ברכת בורא נפשות, ולפיכך כשבא אדם לשתות כוס של ברכת המזון מברך בורא פרי הגפן אבל לאחריו (הוא) [אינו] אומר ברכת על הגפן שהיא מעין שלש אלא אם כן שתה רביעית.
מה שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה אינו אלא לומר שלא יאכל ולא ישתה בנתים ולא יתעסק בדברים אחרים, אבל יכול הוא לשהות בנתים, ולפיכך רשאי המזומן לברך ברכת מזון ליטול ידיו תחילה וממתין עד שיטלו ידיהם בני חבורה, וכן דעת רבי[נו] נ"ר.
הרי ששתה כוס של ברכת המזון ולא היה בדעתו לשתות יותר ואחר כך נמלך לשתות מברך בפה"ג, וכן אפילו כמה פעמים, וכן הדין בתוך המזון שכל נמלך בשתייה המלכה קובע לו ברכה לעצמו לפניו, אבל בסוף ברכה אחת לכולן.
<h2>דף קה.</h2>
אף על פי שאסור לאכול משהחשיך עד שיבדיל, אם היה אוכל מבעוד יום והחשיך אינו חייב להפסיק אלא גומר סעודתו ומברך על מזונו על כוס, ואחר כך מבדיל על כוס שני, שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, ואם אין לו אלא שיעור אחד סודר הכל על אותו כוס, ואומר ברכת מזון ופרי הגפן ובשמים ונר והבדלה, יש לו יותר משיעור אחד כל שהוא מברך עליו ברכת מזון ומריק ממנו כל שהוא העודף לכוס אחר וטועמו, ואחר כך מברך עליו בשמים נר והבדלה.
<h2>דף קה:</h2>
הבדלה על הכוס בברכה אינה אלא מדברי סופרים וספקה אינו חוזר, וכן כל מצוה של דבריהם והוא ספק אם עשאה אין ספקו חוזר, אבל במצוה של תורה ספיקו חוזר בלא ברכה שברכת המצות מדברי סופרים.
<h2>דף קו.</h2>
אין מברכין שום ברכה על כוס פגום שטעמו ממנו ואע"פ שהריק אותו לכוס אחר, אבל מברכין עליו בורא פרי הגפן.
המברך על הלחם או על היין לבני הסעודה להוציא את עצמו ולאחרים אסור להם לטעום עד שיטעום המברך, בד"א כשהן זקוקין לככרו או לכוסו, אבל אם כל אחד מהם אוכל מככרו ושותה מכוסו אף ע"פ שהוא פגום אינו צריך להמתין עד שיטעום המברך, ואינו צריך שיתן להם המברך מככרו ולא שיתן מכוסו לכוס שלהן.
<h2>דף קו:</h2>
אעפ"י שהדין לקדש על החביב לפניו יותר הן על הפת הן על היין, נהגו העם לקדש על היין בלילי שבתות וימים טובים אף על פי שהם רעבים ופת חביב עליהם, לפי שהיין חשוב ומברכין עליו במקומות רבים, והיו מנסכין בו על גבי המזבח, וסתם קידוש נזכר במשנה ובתלמוד על היין, ולפי שיהא נראה כאילו אין שם פת נוהגין לפרוס המפה על השלחן ולקדש על היין, וכן שמעתי מפי רב מחכמי הדור בשם רבני צרפת ז"ל, ואנו קבלנו שעושין כן זכר למן שהיה נתון כמי שמונח בקופסא בין שתי שכבת הטל, וגם זה נאה.
<h2>דף קז.</h2>
במוצאי שבתות אסור לטעום חוץ ממים עד שיבדיל על היין, ואם אין לו יין אינו מבדיל על הפת, ואסור לו לאכול כל יום ראשון עד שיבדיל (על היין ואם אין לו יין אינו מבדיל על הפת) [שמא יביאו לו יין].
היה בכפר ויודע ודאי שלא יהא לו יין כל אותו היום אוכל בלא הבדלה [ואינו מבדיל] על הפת, אלא יוצא בהבדלה של תפילה, ואם לא הבדיל בתפילה ואין לו יין להבדיל חוזר ומתפלל בהבדלה ואוכל, ויצא לנו דין זה ממה שאמרו בענין הבדלה שכשהעשירו קבעוה על הכוס וכשהענו קבעוה בתפילה וזה(ו) במקום שאין שם יין כלל הרי הוא עני ואין לו להתענות כיון שאינו מובטח שיהא לו יין למחר להבדיל, ומזה הטעם כשחל תשעה באב במוצאי שבת שאין מבדילין, לפי שאין שם מי שיטעום הרי הוא כמי שהענו שכל ישראל עניים באותה הלילה ופטורין מלהבדיל על הכוס.
